החלטה בתיק עע"ם 9071/11

           בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, אשר דחה עתירה שהגישו המבקשים בעניין היתר בנייה שהוצא לבניין המשותף בו הם מתגוררים. למעשה, המבקשים עותרים "להחייאת" הסעד הזמני שניתן להם בבית המשפט קמא, ולכן ההליך המתאים הוא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור לפי תקנה 43(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות) ולא בקשה לעיכוב ביצוע. מאחר שאין הבדל בסדרי הדין בין שתי הבקשות, אדון בבקשה כאילו הוגשה כבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור.

רקע עובדתי

1.        הבקשה שבפניי עוסקת בהיתר בנייה, אשר הוצא לבקשת המשיבים 2 ו-3 (להלן: המשיבים) ביום 16.3.11, לשם בניית חדר יציאה לגג ולחיזוק הבניין נגד רעידות אדמה על ידי הוספת קונסטרוקציה חיצונית (להלן: היתר הבניה או ההיתר). מדובר בבניין בן ארבע קומות, כאשר המבקשים הינם דיירים המתגוררים בדירה בקומה הראשונה בבניין והמשיבים מתגוררים בדירה בקומה הרביעית. המבקשים מתכננים להרחיב בעתיד את דירתם. אולם, לטענתם, לא יוכלו לממש תוכנית זו, שכן על-פי ההיתר שקיבלו המשיבים, במקום המיועד להרחבת דירת המבקשים, תעבור יציקת בטון המשמשת לחיזוק הבניין. להלן תמצית השתלשלות העניינים בפרשה.

           ביום 21.09.08 הגישו המשיבים בקשה להיתר לביצוע שינויים פנימיים בדירתם, לסגירת המרפסות שבה ולבניית חדר יציאה לגג בבניין. לאחר שפורסמה כדין הודעה המפרטת את ההקלות שהתבקשו ומשלא התקבלו התנגדויות לבקשה, אישרה המשיבה 1 (להלן: הוועדה המקומית) ביום 14.01.09 בניית חדר יציאה לגג בשטח קטן יותר מזה שהתבקש. אשר על כן, הגישו המשיבים ערר לוועדת הערר לתכנון ובניה במחוז תל אביב יפו (להלן: ועדת הערר). ביום 22.06.09 קיבלה הוועדה את הערר. ביום 06.10.10, ובעקבות החלטת ועדת הערר, ניתנה החלטת הוועדה המקומית להארכת תוקף ההחלטה לשנה נוספת. דא עקא, בהחלטה זו נכתב בשוגג כי הארכת התוקף מתייחסת להחלטת הוועדה המקומית, ואולם, הכוונה הייתה להאריך בשנה נוספת את החלטת ועדת הערר.

           במקביל להגשת הבקשה להיתר, הוגשה בקשה נוספת על ידי דיירים המתגוררים בקומה הראשונה והשנייה בבניין (להלן: משפחת רוב ומשפחת כהן), להרחבת 2 יחידות דיור (להלן: הבקשה הנוספת). במסגרת הבקשה הנוספת הוגשה לראשונה התנגדות המבקשים. ביום 11.02.09 החליטה הוועדה המקומית לדחות את ההתנגדות ואישרה את הבקשה הנוספת.

           משניתנו היתרי הבניה, הגישו המבקשים ביום 19.7.11 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו ולצידה בקשה לצו ארעי. ביום 26.7.11 נתן בית המשפט (כבוד השופטת מ' רובינשטיין) צו ארעי המורה על עיכוב ביצוע העבודות על פי היתר הבנייה (להלן: העבודות) והאוסר על שינוי המצב הקיים. ביום 27.7.11 הגישו המשיבים בקשה לביטול הצו הארעי שניתן במעמד צד אחד. בית המשפט (כבוד השופטת ש' גדות) בהחלטתו מיום 1.8.11 דחה את הבקשה, וזאת מן הטעם שהיא לא נתמכה בתצהיר.

           יצוין, כי בתקופה שבין מתן היתרי הבנייה לבין מועד הגשת העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ניהלו המבקשים הליכים מול המפקחת על רישום המקרקעין בתל אביב (להלן: המפקחת) במטרה למנוע את העבודות. במסגרת הליכים אלו הגישו המבקשים בקשה לצו זמני לעיכוב העבודות, אשר נדחתה בהסכמת הצדדים. הצדדים הסכימו כי המשיבים ימשיכו בבניה ורק אם תתקבל תביעת המבקשים למפקחת, יהיה עליהם להרוס את שבנו. בהסתמך על הסכמה זו, המשיכו המשיבים בבניה. אף על פי כן, הגישו המבקשים את העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים ובמסגרתה את הבקשה למתן צו זמני המעכב את העבודות. יוער, כי המבקשים לא ציינו בבירור בבקשה שלפניי את העובדה שניהלו הליכים אלו ודבר קיומם נלמד מפסק דינו של בית המשפט קמא ומתגובת המשיבים. בנוסף, מתגובות המשיבים והוועדה המקומית לא ניתן להבין בדיוק האם ההליך בפני המפקחת הגיע לסיומו, ואם כן, מה הוחלט לבסוף.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

2.        בית המשפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת מ' סוקולוב) בהחלטתו מיום 27.11.11, קבע כי דין העתירה להידחות על הסף וגם לגופו של עניין. ראשית, נקבע שעצם הגשת העתירה מהווה הפרה של הסכמת המבקשים במסגרת ההליכים המשפטיים המתנהלים בפני המפקחת. המבקשים הודו בסיכומיהם כי אכן הייתה הסכמה בין הצדדים לפיה המשיבים יבצעו את עבודות החיזוק על-פי ההיתר וכי בעקבות הסכמה זו נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני באותו הליך. המבקשים טוענים שהם חזרו בהם מההסכמה לאחר שראו את הבניה מתבצעת בפועל. לפיכך, קבע בית המשפט שהמבקשים פעלו בחוסר תום לב ועשו שימוש לרעה בהליכי משפט שעה שהגישו את העתירה, ומכאן שדינה להידחות על הסף. שנית, נקבע כי יש לדחות את העתירה על הסף גם מחמת שיהוי, שכן המבקשים ידעו על היתר הבניה לכל המאוחר ביום 17.04.11, בעת שההיתר הוצג בפניהם במהלך הדיון בפני המפקחת. אולם, העתירה הוגשה רק כשלושה חודשים לאחר מכן. שלישית, נקבע כי דין העתירה להידחות על הסף גם בשל אי צירופם של שאר דיירי הבניין כמשיבים לעתירה שכן הם עלולים להיפגע ממנה.

           למעלה מן הצורך, דחה בית המשפט קמא את העתירה גם לגופה. לבית המשפט הוגשו שתי חוות דעת מטעם המבקשים אשר סתרו את חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבים ביחס לשאלה אם הנזק שייגרם למבקשים הינו בלתי הפיך. בעקבות כך, קבע בית המשפט שלא ניתן לקבוע על סמך חוות דעת זו או אחרת כי החלטת ועדת הערר לאשר את היתר הבנייה הינה בלתי סבירה. בית המשפט הוסיף כי ככלל, יש לאמץ את שיקול דעתה של הרשות התכנונית בעניינים מקצועיים ובמקרה הנוכחי אומצה עמדת המשיבים תוך שנשקלו כל הנסיבות הצריכות לעניין. בנוסף, בית המשפט לא מצא כי נפל בשיקול הדעת של ועדת הערר פגם משפטי או כי הוא נפגם בשיקולים זרים או בחוסר סבירות, באופן המצדיק את התערבותו בהחלטה. עם דחיית העתירה, בוטל הצו הארעי שניתן ביום 26.7.11.

           על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הגישו המבקשים ערעור ולצידו את הבקשה שבפניי.

טענות הצדדים בבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור

3.        המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור הינם גבוהים וזאת ממספר טעמים. ראשית, בית המשפט נתן את פסק דינו מבלי שהמומחים נחקרו, באופן שפגע בקביעת העובדות. שנית, לא מדובר במעשה עשוי, וזאת מאחר שניתן עוד להסיר את החיזוקים שכבר החלו להיבנות. לבסוף, נטען כי בהליך הוצאת היתר הבנייה נפלו פגמים שונים.

           לעניין מאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי על בסיס חוות הדעת המקצועיות מטעמם, ככל שלא יינתן הסעד הזמני אך יתקבל הערעור שהגישו, אזי ייגרם להם נזק בלתי הפיך באופן שתימנע מהם האפשרות להרחיב את דירתם בעתיד, או שייווצר קושי ממשי להחזרת המצב לקדמותו.

4.        המשיבים סבורים כי סיכויי הערעור קלושים ומבססים זאת על מספר טענות. ראשית, העתירה הוגשה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים קיצוני, שכן מדובר בניסיון "לעקוף" את ההליך שהתנהל בפני המפקחת. נטען כי המבקשים לא הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת המפקחת לבית המשפט המחוזי, אלא תחת זאת הגישו עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים לתקיפת חוקיות היתר הבניה, על אף שמדובר באותן עבודות בנייה ובאותו היתר בנייה. בהקשר זה צוין כי המבקשים הסתירו מעיני בית המשפט ועדיין מסתירים בבקשה זו, את העובדה כי נדחו שתי הבקשות שהגישו למתן צו זמני לעיכוב העבודות בהליך שהתנהל בפני המפקחת. שנית, העתירה הוגשה בשיהוי ניכר וללא צירוף משיבים רלבנטיים העלולים להיפגע ממנה. שלישית, נטען כי החלטת הוועדה המקומית הינה סבירה ולא נפל בה פגם המצדיק את ביטולה.

           לעניין מאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי טענת המבקשים בדבר נזק בלתי הפיך שיגרם להם כתוצאה מביצוע היתר הבניה הינה חסרת שחר, וזאת בין היתר מאחר שטענה זו נדחתה הן על ידי המפקחת והן על ידי בית המשפט קמא. בנוסף, שתי חוות הדעת שהגישו המבקשים מטעמם אינן תומכות בטענתם בדבר נזק בלתי הפיך, ומדובר לכל היותר בנזק הניתן לריפוי בפיצוי כספי. מנגד, הוגשה מטעם המשיבים חוות דעת מקצועית שקבעה כי למבקשים לא תהיה מניעה להרחיב את דירתם בעלויות כלכליות סבירות, ולמעשה, החיזוקים במסגרת ההיתר יפחיתו את העלויות של המבקשים. בנוסף, נטען כי בניית כל קירות החיזוק על פי היתר הבניה הושלמה למעט קירות ההקשחה שבצד המזרחי של הבניין ולפיכך המשמעות של מתן הסעד הזמני למבקשים היא שהבניין ימשיך להיות לא מחוזק מפני רעידות אדמה, ויש בכך כדי לסכן את חיי הדיירים בבניין. לבסוף, נטען כי מתן הסעד הזמני עלול לגרום למשיבים ולכל שאר דיירי הבניין נזקים כספיים כבדים ביותר.

5.        הוועדה המקומית אף היא טוענת כי סיכויי הערעור קלושים, שכן טענות המבקשים לפיהן היתר הבניה ניתן למשיבים שלא כדין נדחו כולן על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים. לעניין מאזן הנוחות, טוענת הוועדה המקומית כי המבקשים לא הראו שייגרם להם נזק בלתי הפיך, וממילא מדובר בנזק כספי בלבד.

דיון והכרעה

6.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה. תקנה 43(ב) לתקנות קובעת כי מקום בו הוגש ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מנהליים, יהא בית משפט זה רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטה שהיא מושא הערעור, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור. בדומה לעקרונות החלים על בקשה לסעד זמני בערעור אזרחי, גם במסגרת בקשה לסעד זמני בערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים, על המבקש להראות כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד, ובכלל זה, כי הנזק שייגרם לו, אם לא ינתן הסעד, הינו בלתי הפיך (עע"מ 2803/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ, פס' 8 להחלטה (לא פורסמה, 11.4.2006); אורי גורן בתי משפט מינהליים 308, 320-319 (2008) (להלן: גורן)). עוד יצוין כי שני שיקולים אלו שלובים זה בזה, כך שככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות" ולהיפך (בר"מ 2139/06 מר ושות' (1982) בע"מ נ' משרד התשתיות הלאומיות - נציבות המים, פס' 12 להחלטה (לא פורסמה, 6.4.2006)).